יומני היקר
הו, נפשי כבדה מנשוא. מדוע אין אדם בעולם אשר מבין את כאבי. פרוזין, הו פרוזין. רוצה היא לשדך לי אדם זקן וקמצן ובגדיו רעועים וקרועים והוא אינו מוציא אגורה מכיסו. מדוע עלי להקשר למזבח הסבל הזה? פרוזין אומרת כי אין כל צורך להסתכל על מראהו ומכיוון כי האדם זקן עד מאוד לא ימלאו שלושה ירחים מלאים והוא כבר ימות ואשר אלמנה עשירה. אך אני חושבת שליבי, אילו מן חיים אלו. הגברת מחכה שבעלה ימות. איני רוצה בזאת. איני רוצה להיות נשואה לאדם עשיר ואני אובדת עצות. באישון הליל חושבת אני על איטליה. הו איטליה. המקום ממנו ברחתי כאשר הייתה מלחמה. חושבת אני על החברים והמשפחה הנשארו מאחור. לפעמים, מהרהרת אני מה יותר נורא. למות בידי האויב או בשל נישואים תלותיים בהם אני רק מחכה למוות טרגי.
פרוזין אינה מבינה מדוע אני מזועזעת כל כך אך ידוע לי כי בליבה גם היא נגעלת מנושך הנשך הזה שעלי להנשא לו. אל אלוהים! מדוע חרטת לי גורל אכזר זה.
יומני, מזל שאתה כאן איתי ויכולה אני לפרוק עול מכתפי.
לילה טוב, יקר ליבי
הנה פרוזין
הנה פרוזין
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה